ימי פעילות א’-ה’. ובימי ו’ וערבי חג: 8:00-13:00

9:00-18:00

שיחה ראשונה חינם

03-628-7500

  • en

במקרים דחופים

052-347-0202

קיבלתם דו"ח תעבורה? שללו לכם את הרישיון? אנחנו כאן כדי לעזור

רע"פ 4808/08 מדינת ישראל נגד מנחם שרון

רע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' מנחם שרון (ד' בייניש, א' פרוקצ'יה וא' גרוניס)

פסק הדין חידד את ההלכה הנוגעת לעניין ביטול פסק דין בתעבורה, תוך מתן דגש לסוגיית "חזקת המסירה" וזאת לאור העקרונות שנקבעו ברע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793 (2003), אשר נדונה בבית המשפט העליון בפרשה בה צורפו 4 מערערים שיוצגו על ידי עו"ד דוד גולן.
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ  4808/08

בפני:
כבוד הנשיאה ד' ביניש

כבוד השופטת א' פרוקצ'יה

כבוד השופט א' גרוניס

המערערת:
מדינת ישראל

נ  ג  ד

המשיב:
שרון מנחם

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מחוז מרכז
(כב' השופט א' יעקב) מיום 29.4.2008 בעפ"ג 1983-04-08

תאריך הישיבה:
כ"ה בכסלו התשס"ט
(22.12.2008)

בשם המערערת:
עו"ד נעמי גרנות

בשם המשיב:
עו"ד דוד גולן

פסק-דין

הנשיאה ד' ביניש:

הערעור שלפנינו מעורר את השאלה האם מוסמך בית המשפט לתעבורה שהרשיע נאשם שלא בפניו בהתאם לסעיף 240(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הפלילי) לדון בבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר, שלא בנוכחות המבקש.

השתלשלות העניינים
1.        ביום 23.1.07 הורשע המשיב שלא בפניו בעבירות תעבורה. בית המשפט לתעבורה ברמלה (השופטת ר' טאובר) הרשיעו בעבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רישיון תקף, שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף ונהיגה ללא רישיון רכב תקף. הרשעת המשיב שלא בפניו נעשתה עקב העדר התייצבות בהתאם לסמכותו של בית המשפט לתעבורה לפי סעיף 240(א) לחוק סדר הדין הפלילי, והוא נידון לעונש של תשלום קנס בסך 2000 ₪ או 200 ימי מאסר תמורתו ולפסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך שנתיים. בבקשה שהגיש המשיב לפי סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי לביטול פסק הדין טען כי לא קיבל את ההזמנה לדיון שנשלחה לכתובתו הרשומה כיוון שהורחק מביתו "על ידי משטרת ישראל למספר חודשים". הבקשה נדחתה בהחלטת בית המשפט לתעבורה מיום 24.3.08. ההחלטה בבקשה האמורה לביטול פסק הדין ניתנה בהעדר דיון במעמד הצדדים. ערעור שהגיש המשיב לבית המשפט המחוזי במחוז המרכז על ההחלטה שלא לבטל את פסק הדין התקבל בפסק דינו של השופט א' יעקב מיום 29.4.08. הנימוק לקבלת הערעור היה אי-קיום דיון במעמד הצדדים בבקשה לביטול פסק הדין. בית המשפט המחוזי ציין אמנם בפסק דינו כי בבית משפט זה נקבעה הלכה לפיה אין חובה לזמן את הצדדים לדיון בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם בהתאם לסעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי (ראו רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793 (2003) (להלן: הלכת איטליא או עניין איטליא). אולם, לשיטת בית המשפט המחוזי הכלל שנקבע בפסק דינו של בית משפט זה בע"פ 1318/07 אלטורי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 31.12.07) (להלן: עניין אלטורי), בו נקבע כי ישנה חובה לקיים דיון בנוכחות הנאשם בבקשה לעיכוב ביצוע בשלב הערעור של עונש פסילת רישיון נהיגה, חל גם בנסיבות הפרשה שלפנינו. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי, המאפשר לדון נאשם בפלילים בעבירות מסוימות שלא בפניו, הוא חריג לעקרון הכללי הקבוע בסעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי לפיו כל עניין בפלילים צריך להידון במעמד הצדדים, ולפיכך יש לפרש חריג זה בצמצום. נוכח המחלוקת בפסיקה בשאלת החובה לקיים דיון במעמד הצדדים בבקשות לביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המערערת למתן רשות ערעור על פסק דינו לבית משפט זה.

טענות הצדדים
2.        המדינה ערערה על פסק הדין וטוענת כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו כי בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם בהתאם לסעיף 240(א) לחוק סדר הדין הפלילי מחייבת דיון במעמד הצדדים. בהקשר זה מציינת המערערת כי סעיף 240 הנ"ל קובע הליך מיוחד לעבירות קלות, המתאים לאותן עבירות לפי טיבן בנסיבות בהן ניתנה לנאשם הזדמנות לקבל את יומו בבית המשפט והוא בחר במודע שלא לנצלה. קביעת חובה לקיים את הדיון בבקשה לביטול פסק דין שניתן בנסיבות אלה בנוכחות הצדדים תביא, כך טוענת המערערת, לריקון מתוכן של סדר הדין המיוחד שנקבע בסעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי. המערערת מוסיפה וטוענת כי ההלכה שנקבעה בעניין אלטורי, שעניינה הוא בחובה לקיים דיון במעמד הצדדים בבקשה לעיכוב ביצוע עונש שאינו מאסר בשלב הערעור, לא שינתה ולא נועדה לשנות את הלכת איטליא; ולפיכך, ניתן להכריע בבקשות לביטול פסק דין של נאשם שנשפט בהעדרו על סמך טענות בכתב וללא דיון במעמד הצדדים.

3.        המשיב טוען כי אין מקום לקבלת הערעור וכי יש לשנות מהלכת איטליא. לטענתו הלכת איטליא נועדה להתמודד עם מצב בו נאשמים ניצלו לרעה את הכלל בדבר האפשרות להביא לביטול פסקי דין של נאשמים שנשפטו בהעדרם; אולם כיום מצב זה השתנה וההלכה מביאה לפגיעה בנאשמים שנשפטו בהעדרם, כאשר בשל סיבות אובייקטיביות לא ידעו על מועד הדיון. לטענת המשיב בשל היותה של זכות הנאשם להיות נוכח במשפטו זכות יסוד יש למנוע מצב בו ניתן לשפוט אדם שלא בפניו אף אם אותו אדם לא קיבל בפועל את ההזמנה לדין לידיו. בהקשר זה טוען המשיב כי יש לבטל את תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974, הקובעת "חזקת מסירה" בעבירות תעבורה ובעבירות קנס מסוימות. חזקה זו מאפשרת בתנאים מסוימים לראות את "ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לענין עבירת קנס" כאילו נמסרו כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה. המשיב טוען כי חזקה זו מאפשרת לתביעה להביא להרשעתו של אדם בפלילים על ידי שליחת דואר רשום מבלי לוודא שזה התקבל, ועל כן לטענתו מדובר בהוראה בלתי חוקתית שאינה הולמת עקרונות יסוד של זכויות אדם ושל צדק טבעי.

דיון
4.        סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי, שבהתאם להוראותיו נדון המשיב בפרשה שלפנינו, קובע בזו הלשון:

"סדרי דין מיוחדים בעבירות קלות
240. (א) בעבירות לפי פקודת התעבורה , או לפי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970 , שלא גרמו לתאונת דרכים שבה נחבל אדם חבלה של ממש, בעבירות שנקבעו כעבירות קנס או בעבירות לפי חיקוק אחר ששר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת קבע, יחולו סדרי דין אלה:

(1) על נאשם לפי סעיף זה לא יחולו הוראות סעיף 123, אולם אין בכך כדי למנוע ממנו להודיע לבית המשפט בכתב מה הן טענותיו לענין העונש;

(2) נאשם שהוזמן ולא התייצב בבית המשפט בתחילת המשפט או בהמשכו, יראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום, זולת אם התייצב סניגור מטעמו;

(3) בית המשפט רשאי לדון נאשם לפי הוראות פסקה (2), שלא בפניו, אם הוא סבור שלא יהיה בשפיטתו על דרך זו משום עיוות דין לנאשם ובלבד שלא יטיל עליו עונש מאסר. אין בהוראות פסקה זו כדי למנוע מבית המשפט להטיל מאסר במקום קנס ובלבד שבהזמנה למשפט צוין כי ניתן להטיל מאסר כאמור אם הנאשם לא יתייצב; צו מאסר לביצוע מאסר במקום קנס שניתן שלא בנוכחות הנידון או סניגורו יבוצע בהתאם להוראות סעיף 129א(ג).

(ב) על פסק דין מרשיע שניתן לפי סעיף קטן (א), יחולו הוראות סעיף 130(ח) ו-(ט)."

סעיף 240 קובע, אפוא, הסדר מיוחד המאפשר – ביחס לעבירות מסוימות – לשפוט נאשם, להרשיעו ולגזור את דינו שלא בפניו. הוראות סעיף 240 הנ"ל חלות ביחס לעבירות קלות יחסית והפעלתן מותנית בכך שהנאשם הוזמן לדיון ולא התייצב. ההסדר הקבוע בסעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי הוא חריג לכלל הקבוע בסעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי לפיו "באין הוראה אחרת בחוק זה לא יידון אדם בפלילים אלא בפניו". סעיף 126 נועד לעגן בחוק את זכותו של הנאשם להיות נוכח במשפטו וכך להתמודד עם האישומים נגדו ולאפשר לו להציג את הטיעונים להגנתו. זכות זו של הנאשם הוכרה בפסיקתנו כזכות יסוד (ראו בג"צ 7357/95 ברקי פטה המפריס (ישראל) בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 769, 776 (1996)); ואף הובעה דעה נכבדה באשר למעמדה כזכות חוקתית (ראו בג"צ 7357/95 הנ"ל, בעמ' 782-781). עם זאת, הזכות הקבועה בסעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי בדבר נוכחות נאשם במשפטו הפלילי מעוררת שאלות לא מעטות ביחס למהותה, היקפה והחריגים לה. מכל מקום נקבע בפסיקתנו כי הוראת הסעיף חלה רק ביחס להליכים בפני הערכאה הדיונית (ראו בג"צ 4652/95 שאול נ' שר המשפטים, פ"ד מט(3) 827, 830 (1995)). לפיכך, איננו נדרשים בערעור זה לנקוט עמדה ביחס להיקף זכותו של הנאשם לנכוח בשלבים כאלה או אחרים של ההליך הפלילי, החורגים מגדר ההליך העיקרי שמתקיים בפני הערכאה הדיונית (ראו למשל סעיף 208 לחוק סדר הדין הפלילי, המתייחס לשלב הערעור). סעיף 126 עצמו מכיר באפשרות לקביעת חריגים לעקרון הכללי הקבוע בו. חריג מעין זה נקבע בסעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי. תכליתן של הוראות סעיף 240 היא לאפשר דיון יעיל ומהיר בעבירות קלות יחסית, כאשר ניתנה לנאשם הזדמנות להתייצב לדיון והוא בחר שלא לנצלה. הוראות הסעיף מבטאות, אפוא, את האיזון אותו קבע המחוקק בין זכותו של הנאשם לנכוח במשפטו לבין הצורך בניהול יעיל של ההליך המשפטי. בהקשר זה יש לזכור כי הוראות סעיף 240, המבטאות את האיזון האמור, חלות רק ביחס לעבירות קלות יחסית ורק בנסיבות בהן בית המשפט החליט שלא להשית על הנאשם עונש מאסר (למעט מאסר במקום קנס). על תכליתו של המיוחדת של סעיף 240 עמד המשנה לנשיא ת' אור בעניין איטליא:

"תכליתו של סעיף 240 לחסד"פ הינה ייעול ההליך הפלילי בעבירות קלות. ניתנת במסגרתו אפשרות לנאשם, אם הוא בוחר בכך, שלא להיות נוכח בעת הדיון, כך שזה יתנהל בהעדרו. הדין קובע, שבמקרה כזה יראוהו כמודה בכל העובדות אשר בכתב האישום, משמע: על הנאשם לדעת שאי-התייצבות כמוה כהודאה. מרבית עבירות התנועה הן קלות, ואם הנאשם אינו חולק על אשמתו בעבירה המיוחסת לו, והוא מוכן להותיר לבית המשפט להרשיעו ולגזור את דינו שלא בנוכחותו, רשאי בית המשפט לעשות כן. מכך מפיקים תועלת הן הנאשם הן המערכת השיפוטית והציבור: הנאשם מצדו אינו נדרש לבטל את עיסוקיו כדי ליטול חלק בדיון. מנקודת מבטם של המערכת השיפוטית והציבור, הדיון הוא קצר, ואי-התייצבות הנאשם אינה מביאה לדחיית הדיון, וכך נחסך זמן שיפוטי. סעיף 240 לחוק מיועד גם למנוע מצבים בהם יוכל נאשם לסכל או לעכב את ההליך באמצעות אי-התייצבותו בתחילת המשפט או בהמשכו. בשני המקרים רואים את הנאשם כמודה בעובדות של כתב האישום וניתן לדון בעניינו שלא בנוכחותו ולגזור את דינו. הודעה מפורשת בנוסח זה ניתנת בהזמנה למשפט הנמסרת לנאשם. כאמור בסעיף 240, ההסדר של דיון בהעדר הנאשם כפוף לשיקול דעת בית המשפט, אשר ימנע מלהחילו שעה שהוא סבור כי עלול להיגרם עקב כך עיוות דין לנאשם" (ראו שם, בעמ' 799).

5.        כחלק מההסדר הכולל שנקבע בסעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי מפנה סעיף 240(ב) להוראות סעיפים 130(ח) ו-(ט) לחוק סדר הדין הפלילי, שמסדירים את ההליך של בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם. סעיפים אלה קובעים כדלקמן:

"שפיטת נאשם שלא התייצב בהמשך המשפט
130…

(ח) נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהעדרו, אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין; בקשה לפי סעיף קטן זה תוגש תוך שלושים ימים מהיום שהומצא לנאשם פסק הדין אולם רשאי בית המשפט לדון בבקשה שהוגשה לאחר מועד זה אם הבקשה הוגשה בהסכמת התובע.

(ט) בית המשפט שנעתר לבקשת נאשם או נידון לפי סעיפים קטנים (ה), (ו) או (ח) רשאי להטיל על הנאשם או על הנידון תשלום ההוצאות בפועל שנגרמו בשל אי התייצבותם."

סעיף 130(ח) מאפשר, אפוא, לנאשם שהורשע בעבירת חטא או עוון ונגזר דינו שלא בפניו (לרבות בעבירות שנדונו בהתאם להוראות סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי) לבקש את ביטול הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו בעניינו. זאת, בהתקיים אחד משני תנאים: קיום סיבה מוצדקת לאי-התייצבות המבקש לדיון שנערך בעניינו או גרימת עיוות דין למבקש כתוצאה מאי-ביטול פסק הדין (ראו עניין איטליא, בעמ' 803). השאלה המתעוררת במקרה דנן הייתה גם השאלה העיקרית שנדונה והוכרעה בפסק הדין בעניין איטליא, והיא השאלה האם בית המשפט מוסמך לדון שלא בנוכחות הנאשם בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם לפי סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי. בית משפט זה בפסק דינו בעניין איטליא השיב בחיוב לשאלה האמורה. ההכרעה באותה פרשה התבססה על אופיה של הזכות להיות נוכח ועל תכליתה החקיקתית של הוראת סעיף 240. המשנה לנשיא ת' אור הצביע בפסק דינו על החשש כי קביעת חובה לערוך דיון בנוכחות הצדדים בבקשות לביטול פסקי דין שניתנו לפי סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי תפתח פתח לניצול לרעה של ההליך השיפוטי ועלולה "לחתור תחת תכליתו" של סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי להביא לייעול ההליכים בעבירות קלות (ראו עניין איטליא, בעמ' 800-799). בנוסף נקבע בעניין איטליא האופן בו על בית המשפט לתעבורה לדון בבקשות לביטול פסק דין המובאות בפניו. כך קבע בהקשר זה המשנה לנשיא ת' אור:

"לסיכום, הכלל הוא שעל המבקש להעלות בכתב, במסגרת בקשתו לביטול פסק דין, את מכלול טענותיו, כולל אסמכתאות להן ותצהיר מטעמו התומך בבקשתו ככל שהדבר נדרש. לאחר שיעיין בית המשפט בבקשה הוא מוסמך לדחותה על סמך הדברים האמורים בה בלבד. עם זאת בית המשפט מוסמך על פי שיקול דעתו, גם לבקש את תגובת המדינה או במקרים חריגים, כשהנסיבות מצדיקות זאת, לזמן את הצדדים לפניו. לא ניתן להציג רשימה סגורה של המקרים החריגים שבהם ראוי כי בית המשפט יזמן את הצדדים לפניו עובר להחלטתו בבקשה לבטול פסק דין. ככלל, טיעון בעל-פה אינו נדרש נוכח חובת המבקש-הנאשם לפרט את מלוא טענותיו בבקשתו. טענות המבקש ותגובת המדינה להן, אם נדרשה, תהיינה מונחות בפני בית המשפט, והוא יוכל להחליט בבקשה על-פיהן. בירור נוסף בנוכחות בעלי הדין יכול להיות נחוץ כשיש ביניהם מחלוקות ביחס לעובדות אשר יש להן חשיבות להכרעה בבקשה. דוגמה לחריג כזה הוא מקרה שבו יסבור בית המשפט שיש ליתן למדינה הזדמנות לחקור את המבקש על תצהירו, שהוגש על ידו בנספח לבקשתו, אם רצונה בכך. אולם, בית המשפט לא ישעה לבקשה להיות נוכח בדיון מקום בו המבקש לא טרח לפרט במסגרת בקשתו ובמסגרת התצהיר התומך בה את הפרטים המלאים הדרושים על מנת להכריע בטענות ולהחליט בבקשה. הוא גם לא יאפשר למבקש להופיע לדיון רק על מנת לאפשר לו להשלים בעל-פה את הדברים שלא טרח לפרט בכתב" (ראו עניין איטליא, בעמ' 802).

6.        על אף ההלכה שנקבעה בעניין איטליא קבע בית המשפט המחוזי בעניין נשוא הערעור שלפנינו כי קיימת חובה לערוך דיון בנוכחות הצדדים בבקשה לביטול פסק דין שניתן לפי סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי. הנימוק שהציג בית המשפט המחוזי בפסק דינו לסטייה מהלכת איטליא היה מתן פסק דינו של בית משפט זה בעניין אלטורי, שהוא מאוחר לפסק הדין בעניין איטליא. כאמור לעיל, השאלה שנדונה בפסק הדין בעניין אלטורי הייתה האם ערכאת הערעור, שנדרשת להכריע בבקשה לעיכוב ביצוע עונש, שאיננו עונש מאסר, בגין הרשעה הנכנסת לגדרו של סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי, חייבת לקיים את הדיון בבקשה במעמד הצדדים. בית משפט זה קבע בפסק הדין בעניין אלטורי כי יש לקיים את הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע העונש במעמד הצדדים. זאת, על אף העומס שהדבר מטיל על מערכת המשפט ותוך שבית המשפט קרא למחוקק לפעול לתיקון הדין הקיים ולביטול הצורך בהתייצבות הצדדים כאמור. לשיטתו של בית המשפט המחוזי בפסק הדין נשוא הערעור שלפנינו יש להחיל את הכלל שנקבע בעניין אלטורי באשר לבקשות לעיכוב ביצוע עונש בשלב הערעור גם על בקשות לביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם לפי סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי.

7.        גישתו של בית המשפט המחוזי במקרה דנן בנוגע לתוקפה של הלכת איטליא אינה מקובלת עלינו. ראשית, משניתן בבית משפט זה בשנת 2003 פסק הדין בעניין איטליא מחייבת ההלכה שנפסקה בו בהתאם לסעיף 20(ב) לחוק יסוד: השפיטה את כל בתי המשפט מלבד בית המשפט העליון. בית משפט זה, אף שהוא מוסמך לסטות מההלכות שנקבעו על ידו בעבר, אינו נוהג לעשות כן לעיתים מזומנות. כאשר הדבר נעשה ובית המשפט העליון מחליט כי יש מקום לשינוי כזה או אחר בהלכה הפסוקה, הרי הדבר נעשה בבירור ובמפורש והשינוי אינו מתרחש כבדרך אגב או במשתמע. בכגון דא נאמר כי: "פסק דין הקובע הלכה אין הוא ככרטיס נסיעה ברכבת התקף אך ליום הוצאתו" (ראו: דנ"פ 9384/01 אלנסאסרה נ' לשכת עורכי הדין של מדינת ישראל – הוועד המרכזי, פ"ד נט(4) 637 (2004), פיסקה 9 לפסק דינו של השופט חשין; וכן א' ברק שיקול דעת שיפוטי (1987), בעמ' 407). לפיכך, משלא נהפכה הלכת איטליא במפורש בפסק הדין בעניין אלטורי לא היה מקום להתייחס אליה כאל הלכה שבוטלה. לא למותר לציין בהקשר זה כי בפסק דין אלטורי עצמו יש התייחסות לפסק הדין בעניין איטליא (ראו פיסקה ז(8) לפסק הדין), וזאת מבלי שהובעה כוונה להפוך את ההלכה שנקבעה בו; משכך לא היה מקום לייחס משמעות מעין זו להלכה שנקבעה בעניין אלטורי. שנית, אף לגופו של עניין, לא היה מקום להחיל את הכלל שנקבע בפסק הדין בעניין אלטורי בפרשה שלפנינו. זאת, שכן ההליך של בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם הוא חלק מן ההסדר הכולל הקבוע בסעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי לדיון בעבירות קלות. לפיכך, יש לעצבו באופן המגשים את תכליותיו של סעיף 240 הנ"ל ואינו מביא לריקונן מתוכן; קביעה שמשמעותה חובה לקיים דיון במעמד הצדדים בכל בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם ללא קשר למהות הבקשה ולנימוקיה עלולה להביא לתוצאה של ביטול התכלית החקיקתית של ההליכים המקוצרים המיוחדים שנקבעו בסעיף 240 הנ"ל. לעומת זאת, ההליך של עיכוב ביצוע עונש שהוטל על-פי סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי, במיוחד כאשר עסקינן בבקשה הנדונה בפני ערכאת הערעור ולא בפני הערכאה הדיונית, הוא הליך שאינו מוסדר בסעיף 240 עצמו. אכן, ניתן גם לטעון כי טעמי יעילות מצדיקים ככלל אף את קיומו של הליך זה שלא בנוכחות הצדדים. אולם, בניגוד להליך של בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם אין בתוצאה של קיום דיון במעמד הצדדים בבקשה לעיכוב ביצוע עונש בערכאת הערעור משום ריקון של תכליות ההסדר הקבוע בסעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי מכל תוכן; שכן ההסדר שנקבע בסעיף 240 הנ"ל מתייחס להליך בפני הערכאה הדיונית ולא בפני ערכאת הערעור. עוד יצוין, כי נוכח קיום ההליך לביטול פסק הדין שניתן בהעדר הנאשם ונוכח האפשרות לסתור את חזקת המסירה איננו רואים בסיס להיזקק בהליך שלפנינו לטענות המשיב בתשובתו לערעור, הנוגעות לאי-חוקתיותה של תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי (ראו ע"א 3613/97 אזוב נ' עיריית ירושלים, פ"ד נו(2) 787, 807-805 (2002)).

8.        סיכומו של דבר, הערעור מתקבל במובן זה שאנו קובעים כי הלכת איטליא לא נהפכה בפסק הדין בעניין אלטורי, וההנחיות שנקבעו בפסק הדין בעניין איטליא בנוגע לאופן בו יש לברר בקשות לביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם לפי סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי עומדות בעינן. בעניין זה אין לנו אלא לחזור על דברים שנקבעו בהלכת איטליא וצוטטו לעיל ביחס לאופן הגשת הבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר והטיפול בבקשה זו. בעניינו הפרטני של המשיב הוא לא פעל בהתאם להנחיות אלה ולא צורף אישור כלשהו המאמת את טענותיו כי אף על פי שההזמנה נתקבלה בכתובתו הרשומה, הוא לא קיבלה כיוון שהורחק מביתו "על ידי משטרת ישראל". בעת הדיון בפנינו נמסר לנו כי בדיון המחודש שהתקיים בעניינו בבית המשפט לתעבורה נותר גזר דינו על כנו על-פי בקשתו, ולפיכך בכל הנוגע אליו הערעור שלפנינו הפך לתיאורטי. נציין עוד, כי אנו סבורים שהמקרה שלפנינו, כמו גם הסוגיה שנדונה בפסק הדין בעניין אלטורי, מצביעים על הצורך בכך שהמחוקק יבחן את הליכי הביניים השונים הקיימים במסגרת ההליך הפלילי בערכאה הדיונית ובערכאת הערעור ויפעל להסדרתם באופן מקיף תוך התחשבות בזכויות הנאשם מחד ובאינטרס הציבורי ביעילות מערכת המשפט מאידך.

נחזור, אפוא ונדגיש כי בקשה לביטול פסק דין אין להגיש באופן סתמי וללא ביסוס הטענות המועלות בה. כפי שנקבע בעניין איטליא על המבקש להעלות בבקשתו לביטול פסק הדין את כל טענותיו, כולל אסמכתאות להן ותצהיר מטעמו התומך בבקשתו, ככל הנדרש. בית המשפט המעיין בבקשת הביטול מוסמך לדחותה על סמך האמור בה בלבד; כך ייעשה בוודאי אם הטענות אינן מאומתות והבקשה אינה מגלה עילה לביטול פסק הדין. בית המשפט מוסמך גם לבקש את תגובת המדינה לבקשה, אם ראה צורך בכך, ובנסיבות מתאימות וחריגות אף יזמן את הצדדים לדיון בבקשה אם יראה לנכון. עוד רואים אנו חשיבות להעיר כי בעניין איטליא הוסיף בית המשפט וקבע כי לאחר שבית המשפט לתעבורה שוקל את נסיבות המקרה על-פי הכתב, עליו לפרט בהחלטתו, ולו בתמצית, את הנימוקים להחלטתו (ראו והשוו שם, בעמ' 802). לצערנו, מתקבל הרושם כי הפרקטיקה שנקבעה בעניין איטליא והטילה חובת פירוט ואימות על המבקש ביטול פסק הדין וחובה על בית המשפט לנמק את החלטתו, אינה מקוימת הלכה למעשה, ומן הראוי שבעניין זה יקפידו המעורבים בהליך ואף בתי המשפט, לפעול לפי הכללים האמורים.

ה נ ש י א ה

השופטת א' פרוקצ'יה:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט א' גרוניס:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק-דינה של כב' הנשיאה ד' ביניש.

ניתן היום, י' בטבת התשס"ט (06.01.2009).

ה נ ש י א ה                                   ש ו פ ט ת                               ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   08048080_N06.doc   דז
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

קרתה לך תאונה? שללו לך את הרישיון אנחנו נעזור לך, השאר פרטים ונחזור בהקדם

חברה לבניית אתרים בניית אתרים